יש משהו בריח הזה של בצל מיטגן שמפעיל אצלנו בלוטות זיכרון עמוקות. זה לא סתם ריח של אוכל, זה ריח של בית, של התחלה של סוף שבוע או של המבורגר מושחת שמישהו משקיע בו באמת. אני מודה, בתחילת הדרך הקולינרית שלי, הייתי מנסה "לרמאות" את המחבת עם להבה גבוהה מדי, וגומרת עם שבבים שרופים בקצוות, חיים באמצע ובטעם מריר שמשתלט על המנה. לקח לי זמן להתיידד עם הסבלנות שהתהליך הזה דורש, ולהבין שבצל מקורמל הוא לא פעולה של טיגון, אלא תהליך כימי עדין של פירוק סוכרים.
היום אני יודעת שאין תחליף אמיתי לזמן ולחום נמוך, אבל יש בהחלט טכניקות שהופכות את התוצאה להרבה יותר מדויקת, עשירה ובעיקר – כזו שחוזרת על עצמה בכל פעם מחדש. המטרה היא להגיע לממרח הזהוב-חום הזה, שהוא מתוק ועמוק, בלי להוסיף כמויות של סוכר חיצוני ובלי לשרוף את המחבת. הנה התובנות שאספתי לאורך השנים, שעושות הבדל גדול בין בצל מטוגן סתמי לבין "ריבה" מלוחה ועשירה שמשדרגת כל כריך או תבשיל.
1. חיתוך הבצל עם כיוון הסיבים שומר על צורתו גם בבישול ארוך
לפני שמדליקים את האש, הכל מתחיל בסכין. רובנו רגילות לחתוך את הבצל לחצאי ירח בלי לחשוב יותר מדי על הכיוון, אבל יש לזה משמעות עצומה למרקם הסופי. אם נחתוך את הבצל "נגד" הסיבים, הוא יתפרק ויהפוך למעין מחית (משחה) במהלך הבישול הארוך. זה נחמד לרטבים מסוימים, אבל אם אנחנו רוצות את הרצועות היפות האלו שנשארות נגיסות וגמישות, כדאי לחתוך עם כיוון הסיבים – מהשורש ועד לקצה השני. החיתוך הזה משאיר את דפנות התאים של הבצל שלמות יותר, ומאפשר לו לעבור את תהליך הקרמול הארוך בלי לאבד את הצורה ולהפוך לסמרטוטי.
2. הוספת המלח בתחילת הטיגון עוזרת להגרת הנוזלים בצורה יעילה
יש נטייה לחשוב שמלח מוסיפים רק בסוף לתיקון טעמים, אבל במקרה של בצל מקורמל, המלח הוא כלי עבודה לכל דבר ועניין. ברגע שאנחנו ממליחות את הבצל מיד כשהוא פוגש את השמן החם, אנחנו מפעילות תהליך של אוסמוזה שגורם לבצל "להזיע" את הנוזלים שלו החוצה במהירות. הנוזלים האלו שמשתחררים למחבת מונעים מהבצל להישרף בשלבים הראשונים ומאפשרים לו להתבשל באדים של עצמו לפני שהוא מתחיל להשחים. בצל יבש נשרף מהר; בצל שבילה כמה דקות ב"סאונה" של המיצים של עצמו יתקרמל בצורה אחידה ורכה הרבה יותר.
3. שימוש במים לשחרור המשקעים שנדבקים לתחתית המחבת
מכירות את השכבה החומה הזו שנדבקת לתחתית המחבת ונראית כאילו היא עומדת להישרף? אל תיבהלו ממנה. בשפה המקצועית קוראים לה "פוֹנד", אבל במטבח שלי אני קוראת לזה "הטעם האמיתי". אלו הסוכרים של הבצל שהתרכזו והתקרמלו. הטעות הכי גדולה היא לנסות לגרד אותם בכוח או להנמיך את האש בבהלה. במקום זה, קחו כף של מים (או יין לבן אם מתחשק לכן לגוון) ושפכו למחבת. המים יתאדו מיד ברעש גדול, אבל הם ימיסו את השכבה החומה הזו בחזרה לתוך הבצל ויצבעו אותו בצבע ענברי משגע. אני עושה את הפעולה הזו כמה פעמים במהלך הבישול – טיפה מים, ערבוב, אידוי וחוזר חלילה. זה הסוד לבצל בצבע חום עמוק בלי טיפת רוטב סויה או צבעי מאכל.
4. מעט סודה לשתייה יכולה לזרז את תהליך ההשחמה באופן מדעי
זה אולי נשמע כמו ניסוי במעבדה, אבל זה טריק שעובד נהדר כשאין המון זמן. הוספה של קמצוץ מזערי של סודה לשתייה (ממש בקצה הכפית) מעלה את רמת ה-PH של הבצל. סביבה בסיסית מאיצה את "תגובת המאיאר" – התהליך הכימי שאחראי על ההשחמה והטעמים המורכבים שאנחנו כל כך אוהבות. צריך להיזהר עם הכמויות כאן, כי יותר מדי סודה יכולה להשאיר טעם לוואי ולפרק את הבצל למרקם רך מדי, אבל במינון זעיר זה פשוט עובד כמו קסם ומקצר את זמן העמידה מול הגז כמעט בחצי. שווה לנסות את זה לפחות פעם אחת כדי לראות את הכימיה בפעולה.
5. בחירת חומר הגלם הנכון משפיעה על עומק הטעם הסופי
לא כל הבצלים נולדו שווים כשמדובר בקרמול. אמנם אפשר לקרמל כל בצל, אבל בצל לבן קלאסי או בצל צהוב נחשבים לאידיאליים כי יש להם איזון טוב בין חריפות למתיקות טבעית ומבנה יציב. הבצל הסגול הוא נהדר ומוסיף צבע יפה, אבל הוא נוטה להיות מעט יותר "מימי" ולפעמים מקבל גוון אפרפר בבישול ארוך מאוד (אלא אם מוסיפים לו קצת חומץ בלסמי בסוף כדי להחזיר את הצבע). אני אוהבת לפעמים לשלב – להתחיל עם בסיס של בצל צהוב בשביל המרקם והנפח, ולהוסיף מעט בצל סגול בשביל העניין הוויזואלי. הכי חשוב זה לא לפחד מכמות – הבצל מאבד כמעט 70% מהנפח שלו בתהליך, אז מה שנראה כמו הר של בצל בהתחלה, הופך לקערית קטנה ומרוכזת של אושר בסוף.
מדהים לראות כמה טעם אפשר להוציא מירק בסיסי וזול כל כך, אם רק נותנים לו את היחס הנכון. את הזהב הזה אני תמיד מכינה בכמות כפולה ממה שאני צריכה באותו רגע ושומרת בצנצנת במקרר, כי אין שדרוג מהיר יותר לכריך של הבוקר או לחביתה של הערב.


